איך מסבירים מודעות

הפירוש על סמך מילון: "הבחנה בקיומו של דבר מה, הכרה בו, ערנות כלפיו".

בויקיפדיה מגדירים מודעות כ"הגעת קיומו של דבר לידיעת האדם, או הימצאותו של דבר מה באחת מרמות התודעה האנושית, הפרטית או הכללית". ומוסיפים שמודעות היא מושג יחסי.

"ניתן להיות מודע לאירוע כלשהו באופן חלקי, באופן תת-תודעתי או מלא. מודעות יכולה להתמקד באירוע פנימי, כמו תחושה נעימה, או באירוע חיצוני באמצעות תפיסה חושית. המודעות משמשת כחומר גלם לקווליה או למושג של חוויה סובייקטיבית."

קווליה אגב (מונח שלא הכרתי קודם) זאת  חווייה הפנימית שאנחנו חווים באמצעות החושים שלנו. לא מתיחס למידע הנקלט אלא לחוויה התודעתית שזה יוצר לנו ולכן זה סובייקטיבי לחלוטין (בעיניי המתבונן).

מה המילה מודעות אומרת לכם?

להרבה מהאנשים זה נשמע כמו עוד מילה שאלה עם השרוולים הלבנים שעושים ויפסנה אומרים (כמובן אחרי שהויפסנה הסתיימה), אבל האמת היא, שאם זאת המחשבה שלכם, אתם מפספסים, כי מודעות הרבה יותר עמוקה ומורכבת מזה.

מאוד קל לפספס את הפואנטה במקרה הזה, כי רוב האנשים לא חיים ממקום של מודעות עצמית, גם אם הם בטוחים שהם כן, כי זה משהו דורש לא מעט העמקה, פתיחות עצמית, אומץ, כנות, שבירה של חסמים, שינוי אמונות, והרבה מהם לא מודעים בכלל…

איך אנחנו יכולים להיות מודעים למה שאנחנו לא מודעים אליו? זה כמו הביצה והתרנגולת או מלכוד 22 אם תרצו.

מודעות זה לא כמו שפה או מקצוע שאפשר ללמוד, זה לא משהו שאפשר לקנות, זה לא משהו שניתן להשיג באמצעות דברים חיצוניים.

דרך חדשה לראות את החיים

מודעות מגיעה ממקום הרבה יותר עמוק מהמוח ההגיוני, המוח החושב, מהעצמי שלנו, או יותר נכון, מי שאנחנו מאמינים שאנחנו. אחד הדברים שיכולים לפתח מודעות עצמית זאת היכולת לשחרר. אנחנו כל כך עסוקים ביום יום שלנו לשלוט בהכל, ולעשות דברים, ולפעול (לפעמים בלי היגיון או בניגוד למה שהבטן אומרת), כי זה מרגיש שזה הכרחי וחשוב. לא עוצרים לרגע להתבונן על הסיטואציה, על דברים שעולים, ופוחדים לשחרר שליטה, "לאבד" לרגע אחיזה ולראות את הדברים מזווית אחרת, לא מהעיניים שלכם, אלא מהעיניים של מישהו שעומד מהצד ומתבונן.

מי מסתכל עלי מלמעלה?

זה מזכיר לי הרצאה מאוד טובה של ג'ים קארי שבה הוא מספר איך שמחשבה היא דבר אשלייתי ואיך היא אחראית להרבה מהסבל שאנחנו חשים. יום אחד הוא הרגיש שהוא "מסתכל" על המחשבות מפרספקטיבה אחרת. ברגע הזה נוצר מצב של הרחבת התודעה שלו, הוא פתאום נהיה מודע לאופן מסויים שבו הוא יכול להתבונן על עצמו, על החיים שלו, ושאל את עצמו באותו רגע "מי זה האדם הזה שמתבונן מהזווית הזאת?" אז תדעו שזה עוד חלק שקיים בכם. אני אוהבת לקרוא לזווית התבוננות הזאת "החלק הגבוה שבי", החלק הזה בעיניי הוא הפיסה האלוהית, הנשמתית. יש במקום הזה משהו מאוד משחרר כל עוד "שומרים" על הזווית הזאת, אך בחיים כמו בחיים, הרבה חלקים בתוכנו תופסים שליטה.

מפה בעיניי מתחילה מודעות, לדעת שהחיים הם הרבה יותר מהיום יום והשגרה הרגילה שאתם חווים. יש המון מעבר, רובה אנחנו לא רואים, לא מודעים. כשאתם חיים ביותר מודעות, לפעמים תתפסו את עצמכם אומרים משהו שאפילו לא ידעתם שאתם חושבים ככה, או מאמינים בו.

חבר טוב – חבר לחיים

מודעות זה דבר כל כך רחב, זה לא משהו שנגמר, זה משהו שמלווה אותנו חיים שלמים, כמו חבר לדרך שיכול להיות מעמסה עבורנו אם אנחנו יותר מידי שוקעים בתוך זה ובדרך הלא נכונה ויכול להיות החבר הכי טוב שיעזור לנו לקבל החלטות יותר טובות עבורנו, ויוביל אותנו בדרכים היותר טובות, ירגיע וגם יעזור לרמת האושר בחיים לעלות. ואני יודעת שזה הדבר הכי לא פרקטי ליישום מה שהרגע כתבתי פה, אבל בשונה מדברים שיש להם כללים ברורים, פה אין.

יש פה עניין של חוויה וניסיון אישיים. של חיפוש האמת. כנות שלפעמים יכולה להכאיב ודורשת לא מעט אומץ.

מודעות על פי המחקר

ראיתי לא מזמן הרצאה מרתקת ב-TED בדיוק בנושא הזה של מודעות, והאמת שההרצאה הזאת חידשה לי לא מעט, ובבטן הרגישה לי כל כך נכון.

המרצה, טאשה יוריץ, שהיא במקרה מישהי שחוקרת את כל הנושא של מודעות עצמית והוציאה כמה ספרים בנושא מגדירה מודעות עצמית כ"יכולת לראות את עצמנו בצורה ברורה, להבין מי אנחנו, איך אחרים רואים אותנו ומה המקום שלנו בעולם".

היא מספרת שהמחקרים שבוצעו בנושא הראו שאנשים שהם יותר במודעות עצמית, מגשימים את עצמם יותר, יש להם מערכות יחסים יותר טובות, יותר יצירתיים, יותר בטוחים בעצמם ויותר תקשורתיים. אגב, הסיכוי שהם ישקרו, ירמו או יגנבו – פוחת.

מסתבר גם שמי שחי ביותר מודעות עצמית יהיה בעל ביצועים טובים יותר בעבודה, יותר סיכוי לקבלת קידום והם  נחשבים מנהיגים אפקטיביים יותר ובדרך כלל יהיו מנהיגים של חברות מאוד רווחיות. 

"החשיבה על עצמך אינה קשורה להכרת עצמך"

אז עכשיו תגידו לי, יש סיבה הגיונית לא לחיות ממקום יותר מודע?

בשלב הזה בואו נסכים שמודעות לא שמורה רק לרוחניקים, אלא הכרחית לכל אדם שרוצה להעביר את הזמן שלו על כדור הארץ בצורה טובה ונעימה יותר.

מסתבר ש"החשיבה על עצמך אינה קשורה להכרת עצמך" על פי טאשה.

במחקרים שביצעה ביחד עם הצוות שלה, היא עצמה הייתה די בשוק מהתוצאות. 

היא גילתה שרוב האנשים בעולם חיים עם מעט מאוד מודעות. אלו מהם שבטוחים שהם מאוד מודעים, לא באמת מודעים.

מה שהפתיע אותי במיוחד הוא הגילוי שרק 10-15% מהאנשים שמאמינים שהם בעלי מודעות עצמית, באמת מודעים לעצמם ואגב, אני יכולה להעיד מגוף ראשון שחייתי כעשור מחיי במצב הזה. כן, אני חלק מהסטטיסטיקה הזאת, חלק מ-85-90% שמאמינים שהם מודעים לעצמם, אבל לא באמת. סה"כ הייתי קוראת כל כך הרבה ספרי מודעות, שומעת הרצאות, נמצאת במעגלי אנשים שהם יותר מודעים (או לפחות מאמינים שהם מודעים), מתרגלת כל מיני פרקטיקות, כותבת במחברות, ביומנים, בסתם דפים מזדמנים, עושה סדנאות של התפתחות והייתי בטוחה הרבה זמן שאני מאוד מודעת, אך בפועל עדיין לא הגעתי לחיים הנשגבים האלה שלכאורה אנשים שחיים במודעות ונמצאים בעשייה ברמה היומית אמורים לחוות. 

נכון, היו דברים שכן השגתי ואני גאה בהם, אבל ככל שחייתי לכאורה בחיים מודעים, ו"מכרתי" לעצמי כל מיני דברים שהייתי בטוחה שאני, הלחץ והחרדה גברו, הציפיות שלי מעצמי עלו מאוד, הקולות הביקורתיים שהייתי מנסה להשתיק על בסיס יומי (לפעמים בהצלחה) גברו, היו גם ימים של לא מעט דיכאונות, קושי, כאב, ואפילו תחושה של אפסיות שגם על זה הייתי כועסת על עצמי (וגם הייתי מקבלת לוקשים מהסביבה) כי מישהי כמוני שכל כך במודעות וכל כך בתוך התפתחות אישית, אמורה לדעת אחרת, לא?

אז זהו, שלא ממש.

שכחו רגע את כל מה שלמדתם

הבעיה היא שאנחנו לא מודעים לזה שאנחנו לא באמת מודעים ואנחנו גם לא מבינים מה אנחנו עושים לעצמנו עם כל התרבות שאנחנו חיים אותה עכשיו שכולם מוכרים שהחיים שלהם מושלמים. 

יש כל כך הרבה מנטורים עם כל כך הרבה שיטות, שחלקן אגב עושות יותר נזק.

אחד הדברים זעזעו אותי במה שטאשה שיתפה בהרצאה שלה זה הנזק שנוצר בשיטת ה"למה", "אבל למה אתה מרגיש ככה?", מכירים את טכניקת ה"למה?" שאיתה אמורים להגיע לשורש של האמת.

אז זהו, שמסתבר שהדבר הזה עושה יותר נזק מתועלת.

בהרצאה היא מספרת שאנשים שחיים יותר בהתבוננות הם יותר מתוחים ומדוכאים, פחות היו בסיפוק מהעבודה שלהם, ממערכות היחסים שלהם ושלטו פחות בחייהם. 

ככל שההתבוננות העצמית גברה, כך התוצאות השליליות גברו.

"השאלה "למה" לא מובילה אותנו לאמת בנוגע לעצמנו, אלא מרחיקה אותנו ממנה", אמרה טאשה יוריץ כחלק מתוצאות המחקר שלה.

היא מסבירה את זה בכך שאין לנו באמת אפשרות למצוא את כל הסיבות והמניעים, כי הרבה מהם הם דברים לא מודעים ואז מה שקורה הוא שאנשים ממציאים תשובות שמרגישות נכונות באותו רגע, אך הן מוטעות ומטעות.

הדרך הנכונה יותר

על פי מה שחקרה היא גילתה שבמקום לשאול "למה?", מה שהאנשים שחיים באמת במודעות עצמית שואלים את עצמם זה "מה?"

"מה הרגשתי בכל אותן סיטואציות שהייתי שמחה?" זאת למשל שאלה שיכולה לשקף בצורה יותר נטרלית מה היה המכנה המשותף בכל הדברים שיצרו את השמחה. אולי זה היה בנאדם מסויים, אולי קבוצת חברים, אולי באותו עסקתי ביצירה מסויימת שמאוד נהנתי ממנה.

הדברים האלה הם אלה שיוצרים מודעות אמיתית. מפילים אסימון לגבי עצמנו.

הנטייה שלנו כבני אדם היא "למכור" לעצמנו וגם לכל מי שסביבנו מציאויות שונות, שהן לא בהכרח המציאות, לטוב או לרע. כשנמצאים במודעות לזה שאנחנו מוכרים לעצמנו ולסביבה משהו לא אמיתי, זה אפילו גוזל אנרגיה, והרבה ממנה.

אז אם אתם מודעים לזה שאתם "מוכרים" לעצמכם מציאות מסויימת, או לסביבה שלכם, כי ראיתם את "הסוד" או שאתם מאמינים מאוד במשפט "fake it until you make it", רק בפועל זה מכניס אתכם לתסכול ודיכאון, אולי כדאי לנסות גישה אחרת, שלא אומרת שעכשיו כל העולם ואישתו צריך לדעת מה מצבכם, אבל שכן תהיו אמיתיים עם עצמכם ועם התחושות שלכם, ותסתכלו על זה מזווית של מבט על, בחמלה. 

 

בתכלס חבר'ה, זה קיים אצל כולם! גם אצל האנשים "המוצלחים" ביותר (מי קבע מי מוצלח יותר או פחות?! עוד משהו שהגיע הזמן לא לקבל על אוטומט) ותבחרו כל יום במודע לעשות פעולה שמקרבת אתכם לאדם שאתם רוצים להיות. למשל, אם אתם חולמים שיהיה לכם פודקסט וכל הזמן רק דיברתם על זה שתעשו פודקסט אבל בפועל כלום לא קרה, הפעולה המודעת היומית שלכם, היא תכלס להתחיל. להקליט פרק, גם אם הוא לא יפורסם (החלטה שלכם), אתם מקליטים את הפרק. כך כל יום, יש לכם זמן איכות, אתם והמיקרופון. למה זה דבר טוב? כי אתם במודע עושים פעולה לכיוון אליו אתם בוחרים להגיע. יגיע גם היום הזה שאחרי שתסיימו להקליט תגידו לעצמכם "וואו, זה היה טוב! אני רוצה לפרסם את זה", ופה פתחתם לעצמכם את השער להתחיל לפרסם את הפודקסטים שאתם מקליטים.

 

ולסיום אני רוצה לצטט משהו מתוך ההרצאה של טאשה, כי מסתבר שהיא הפילה לי הרבה אסימונים:

"כבני אדם התברכנו ביכולת להבין מי אנחנו, מה אנחנו רוצים לתרום ואילו חיים אנחנו רוצים לחיות. 

בין האנשים שבאמת מודעים לעצמם אין שום דבר משותף חוץ מהאמונה בחשיבות המודעות העצמית והמחוייבות היומיומית לטפח אותה".

אהבתם? מוזמנים לשתף!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

עדיין לא קיבלתם את השיעור "בריאות בכמה צעדים פשוטים"?

יכול לעניין אותך גם…

בריאות מבחינתי היא הבסיס להגשמה אישית, ובתקופה שיש כל כך הרבה חולי וכל כך הרבה בלאגן בכל הנושא הזה, החלטתי להחזיר את הפוקוס לכיוון הזה…
אני מבינה את זה שהיום כולנו הרבה יותר עסוקים והיום יום שלנו מאוד עמוס ואינטנסיבי.הצורך הזה של חיסכון בזמן הפך להיות חלק מרכזי בסדר העדיפויות…
בעקבות יום המודעות לאוסטאופורוזיס, החלטתי לכתוב מאמר מקיף על המחלה הזאת שלא כולם מכירים אותה. היא מאוד שכיחה, בעיקר אצל נשים בגיל השלישי וזאת מחלה…
לכולנו יש שאיפות ומטרות בחיים. כדי להיות מסוגלים לממש את זה, חשוב לתת לגוף שלנו את "הדלק" שהוא צריך. במה אתם בעיקר מזינים את הגוף…
Don`t copy text!
דילוג לתוכן