הפודקסט

פרק #3 מאחורי כל מסך יש לב

בעידן אינטרנט הכל הפך להיות יותר נגיש ויותר קל.

האצבע הופכת להיות קלה על המקלדת, כששוכחים שמאחורי המסך יושב בנאדם שיש לו לב, רגשות, ופצעים נפשיים שצבר במהלך החיים.

היום מאוד קל מאוד לרשום דברים בצורה מעליבה, בדרך כזאת שלא הייתה נאמרת פנים מול פנים.

 

המסכים האלו יצרו סוג של ביטחון להגיד דברים בלי סינון.

 

לפני כמה ימים באחד המיזמים שלי קיבלנו מייל ממשתמשת שהיא זקוקה לעזרה מיידית, כאן ועכשיו להתחבר לאתר. כמובן, את המייל הזה קיבלנו באמצע הלילה. ובכל זאת, לא מדובר פה בעניין של חיים או מוות. בנוסף לבקשה הבלתי הגיונית לעזור באופן מיידי ודחוף לבעיה שיום למחרת עם עזרה קצרצרה מצידנו הייתה נפתרת, היא דאגה להחמיא לעשייה שלנו בצורה מלבבת כשאמרה שהאתר שלנו איטי בצורה מחרידה.

ובכוונה בחרתי להשתמש במילה המדוייקת, "מחרידה", כי חשבתי לעצמי, מכל המילים בעולם, זאת בחירה מאוד מעניינת.

באותה נשימה עברה לי המחשבה לראש שזה מאוד נפוץ היום בעידן האינטרנט לשכוח שמאחורי כל דבר, יש בני אדם, עם לב ורגשות וגם בחלק מהמקרים המון השקעה ולילות בלי שינה.

 

עוד עניין הוא שתמיד הבעיה היא בצד השני. שזה גם מאוד נפוץ. הנטייה שלנו כבני אדם וגם אני נופלת למקומות האלה לפעמים, זה להיות בטוחים שאיך שאנחנו רואים עכשיו משהו, שזה מה שנכון ומה שצודק ושאין שום מצד שאולי אבל רק אולי יש סיכוי קטן שהבעיה היא דווקא אצלנו.

ולפעמים קורה באמת שהבעיה היא אצל האדם עצמו, אבל לפני שבודק ומוודא שזה המצב, הוא מתנסח איך שבא לו או עושה פעולה באימפולסיביות, שיוצרת סיטואציה לא נעימה למי שמעורב.

למען הסר ספק, את הבדיקות עשינו וכשיש טעות מצידנו, אנחנו כמובן יודעים להודות בכך, אך את הזלזול והקלות להתנסח בצורה שפשוט לא נעים לקרוא ולתת שירות או התיחסות, זה משהו שקצת קשה לקחת בחזרה, במיוחד אם הצד השני לא באמת רגיש לכך שלפעמים הגישה, היא המפתח להמון דברים בחיים.

 

לפני כמה ימים יצא לי לשמוע פודקסט של איזה בחור שפודקסטים זה אחד הדברים שהוא הכי אוהב לעשות. הוא מראיין המון המון אנשים לתוכנית שלו במטרה להביא לעולם עוד מידע בנושא יזמות, לספר על הצלחות וכישלונות ולתת לאנשים מוטיבציה ללכת אחר החלומות שלהם.

מיילים מלאים ברעל, זה עניין שבשגרה. היה מייל שהיה כל כך רעיל וכל כך מלא שינאה שהוא לא יכל להתעלם ממנו והחליט להקדיש לכך פרק שלם, לספר תחילה עד כמה זה פגע בו, ברמה שכל היום שלו נהרס, אבל גם לאחר מכן איך אימץ גישה בריאה שהבין שזה פחות שלו, אלא מדובר באדם שכנראה פחות נעים לו בחיים ואת המרירות שלו הוא מוציא דרך רעלים שהוא מוציא כלפי אנשים ובאינטרנט זה כל כך פשוט, כותבים מייל, או טוקבק, לפעמים אפילו אין צורך להזדהות בשם.

 

החלטתי להקליט את הפרק הזה משתי סיבות, הראשונה היא כדי להציף את העניין הזה, ואולי לפתוח פה פתח לחשוב על הדברים ולהזכיר שיש אנשים אמיתיים, עם רגשות, בשר ודם כמוכם שנמצאים מאחורי המסך. אם חשוב לכם להעביר ביקורת בכל צורה, בבקשה, תעשו את זה עם רגישות.

הסיבה השניה שחשוב לי לדבר על זה, היא כי אני יודעת שחלקכם ממש נמנעים מלשים את עצמכם בעמדה שמישהו יוכל לפגוע בכם. זה אפילו ברמה של פחד מלהגיב לפוסטים של חברים, כי אולי לא יאהבו את הדעה שלכם או מה שהיה לכם להגיד ודווקא לכם, החבר'ה הרגישים, בדרך כלל אתכם צריך הכי לשמוע, כי יש לכם יכולת לשים לב להמון דברים שאחרים פחות שמים לב.

איך מתמודדים עם הפחד של המחיר אותו כנראה תצטרכו לשלם על זה שאתם מביעים את דעתכם? נמצאים בעשייה שחשופה לפגיעה?

האמת היא, שבמיידי, זה יפגע. זה ירגיש בהתחלה כמו סכין, לאט לאט זה יתחיל להרגיש כמו צביטות. באיזה שלב תוכלו גם להזכיר לעצמכם יותר ויותר מהר שמדובר במישהו שכנראה שוכח שיש אנשים בצד השני או שלא ממש אכפת לו שיש אנשים בצד השני או וזה הסוג שהכי פוגע והכי זקוק לעזרה, כנראה שמאוד רע להם בחיים וכשחיים באנרגיה של רע, מביאים את הרע הזה גם לאחרים.

ככל שתהיו בסיטואציות האלה יותר, התזכורות שזה לגמרי שלהם יגיעו יותר מהר ולאט לאט תגלו שזה כמו שריר שהולך ומתחזק. לוקח לזה המון זמן והפגיעות לא תעלם לעולם לדעתי, אבל היכולת לעבור הלאה בלי שהאנרגיה הזאת תהרוס לכם את כל היום, תהיה יותר ויותר מהירה עם כל חוויה כזו שתחוו.

ניתן גם להאזין ולהוריד את הפרקים דרך…

Don`t copy text!
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן