רמות מודעות

רמות מודעות

רוב אוכלוסיית העולם חיה על מצב "טייס אוטומטי". האמת שמאוד נוח לחיות במצב הזה. זה לא דורש יותר מידי חשיבה או מאמץ. זה מרגיש הכי טבעי בעולם.

אין בעיה עם טייס אוטומטי כל עוד הוא מכוון לכיוון שמשרת אתכם בצורה טובה, וככה זה בעולם מושלם, אבל אנחנו לא חיים עדיין בעולם כזה 🙂 והגענו לעולם הזה בין היתר כדי ללמוד, להתפתח וכן, גם להתאמץ.

מאמץ אני מתכוונת בשינוי הטייס האוטומטי.

הטייס האוטומטי שלנו כמובן מייצג את השגרה שיצרנו לעצמנו, זאת המודעת וגם זאת הלא מודעת, שמורכבת מהרגלים והתגובות שלנו לכל מיני סיטואציות שפוגשות אותנו ואנחנו אותן.

 

הטייס האוטומטי

הטייס החמוד הזה, הוא קצת טריקי. הוא כל כך נוכח בחיים שלנו, שהוא מרגיש כחלק מזהות שלנו, כאדם שאנחנו. אבל האם זה באמת אנחנו?

התשובה הקצרה היא- לא.

התשובה היותר ארוכה היא שהטייס האוטומטי שולט באלו שחיים את החיים בצורה פחות מודעת, אך ניתן לעיצוב אצל אלה שחיים ביותר מודעות.

ורוב האנשים בטוחים שהם חיים במודעות, אך ברגע שהם מוכנים לחוות את החיים בצורה שהם מניחים בצד את הגישה של "אני כבר יודע ומכיר את עצמי" ומתבוננים מהצד על המחשבות, הבחירות, ההרגלים והשגרה, פתאום צצים דברים ששמים בספק האם באמת החיים שהם חיו עד עכשיו היו מתוך מקום מודע? או שזאת הייתה אשליה?

 

המחיר שיש לשלם

הנטייה שלנו כבני אנוש היא להימנע מדברים שפחות כיף לנו לעשות, או דברים שעלולים להכאיב. זה מסביר למה הרבה יותר קל לבחור שוקולד על פני תפוח, או לשבת מול נטפליקס במקום לצאת לריצה, ולמה המון פעמים מחכים לדקה האחרונה כדי לעשות משימה שפחות כיף לבצע.

הדרך להימנע מדברים, היא לעשות דברים אחרים במקום.

זוכרים שהייתם בבית ספר והיו אומרים לכם "בעוד שבועיים יהיה בוחן על מה שלמדנו עכשיו"? לכאורה, יש מלא זמן להתכונן, אבל תמיד מה שהיה קורה זה שהייתם מוצאים את עצמכם לומדים למבחן יום או יומיים לפני המועד שלו? (וזה במקרה הטוב! בפחות טוב, שעה לפני הבוחן תוך כדי שיעור אחר) כי עד אז, או שהיה משהו אחר לעשות, כמו להתקשר לחברה, או פתאום באופן מפתיע מאוד אתם מוצאים את עצמכם מפהקים ומחליטים ללכת לנוח, או שפשוט הייתם עושים בראש שלכם משא ומתן מתי תשבו ללמוד ומשום מה הייתם ממשיכים לדחות את זה שוב ושוב ושוב במשא ומתן חדש מול עצמכם.

 

הסחות דעת

היום מאוד קל לברוח לדברים אחרים, פשוט מבלים שעות שלמות במדיה החברתית. הולכים למקרר ומחפשים מה לאכול. הולכים לראות איזה סדרה או סרט. והשאלה המעניינת בבריחה הזאת לדברים האחרים, האם אתם מודעים אליהן? האם אתם מודעים שזאת הסחת דעת?

 

השלב הראשון, זה באמת לשים לב לדפוסים האלה ביום יום שלכם. אין אדם שהדבר הזה לא קיים אצלו.

אצלי באופן אישי הסחת הדעת קיימת על בסיס קבוע בגלישה באינטרנט. אני פותחת חלון שבו אני עוסקת במה שאני צריכה (למשל משהו שקשור לעסק שלי), אחרי כמה דקות, אני קולטת את עצמי בסיטואציה שמחלון אחד קפצתי לשישה חלונות נוספים פתוחים, אבל בניגוד לחלון הראשון שפתוח, הם כבר לא ממש קשורים למה שאני אמורה לעשות, אלא לסתם דברים שלא עוזרים לי כרגע להתקדם כמו פייסבוק שפתוח, ועוד כמה חלונות עם קישורים מתוך מיילים מרשימות של אנשים שנרשמתי לקבל תכנים שלהם.

ואז מה קורה? במקום לסיים משימה שהצבתי לעצמי ואמורה לקדם דברים שחשוב לי לקדם באותו יום והמשימה הזאת אמורה לקחת חצי שעה – שעה גג, עוברות שעתיים, שלוש ואפילו ארבע ולא באמת התקדמתי, אלא סתם בידרתי את עצמי.

 

שימו לב אבל אל תגזימו

פעם מאוד דגלתי בגישה של השחור לבן, אבל היא לא מתאימה לכולם. לפעמים צריך קצת אפור בחיים. המטרה היא לא שמהבוקר ועד הערב תהיו אך ורק מכוונים מטרה, כי אז אתם תהיו רובוטים ולא ממש בני אדם. מה שכן יעזור לכם, זה לפתח יותר מודעות לחיי היום יום שלכם ולשים לב לאוטומטים האלה שלכם.

 

בדרך כלל אם יש לכם נטייה לדחות דברים על ידי זה שאתם עושים שיחות ארוכות עם חברים, שימו לב לזה שזה כלי עבורכם להימנע ולדחות דברים ואז כשאתם עושים את זה, תוכלו להיות יותר מודעים ולהבין שעכשיו אתם נמנעים מלעשות משהו שאולי מרגיש לכם לא ממש מלהיב, או קשה, או כזה שיש לכם פחד לעשות אותו. יכולות להיות המון סיבות. מה שיפה פה זה שאתם לא נותנים לאוטומט להישאר בהסוואה, אתם עולים עליו באופן מודע וקולטים את עצמכם בזמן הסחת הדעת או אחריה ויכולים לעצור רגע ולהבין עם עצמכם מה גורם לכם "לברוח"?

 

הרמה הבאה

אחרי שאתם מזהים את הסחות הדעת שאתם יוצרים לעצמכם על אוטומט ושיגרה מסויימת שיצרתם

שהיא לא בדיוק כזו שאתם רוצים לחיות אותה, אבל משום מה מוצאים את עצמכם יום אחרי יום בה, השלב הבא הוא באמת לנסות ולהבין מה הדבר הזה שגורם לכם לברוח.

זה מקום מפחיד להיות בו, במיוחד בהתחלה.

יש סיבה שהיום אנשים לא מאפשרים לעצמם אפילו רגע אחד שבו המוח שלהם לא עסוק במשהו, כי ברגעים שהוא פחות עסוק בקליטה של משהו חיצוני כמו מוזיקה, בהייה בסמארטפון עם גלילה אינסופית, או כל דבר אחר שמסיח את הדעת, האדם נשאר רק עם עצמו וזה יכול לגרום לאדם לחשוב על סיטואציות או דברים שהוא אמור לעשות וזה לא תמיד כיף, זה משהו שהרבה יותר נחמד להשתיק עם תעסוקה קבועה למוח.

ההעדפה היא תמיד להעסיק את המוח עם דברים שכיף להיות עסוקים איתם.

וזאת בחירה.

זאת לגמרי בחירה אם לחיות את החיים ממקום יותר מודע או לא. הרבה יותר קל לא, אבל בעיניי הרבה יותר מתגמל לחיות אותם עם מודעות.

 

מה קורה שקולטים שדעתכם הוסחה או שאתם מנסים עכשיו לברוח ממשהו?

מנסים בכנות להבין למה.

וכדי להסביר את זה יותר טוב, אני רוצה לתת לכם דוגמה מתוך החיים שלי.

כל החיים שלי, יש לי יחסי אהבה שנאה לכל מה שקשור עם כושר. מודעת לכמה הוא חשוב, כמה הוא בריא, כמה הוא עוזר למצב רוח טוב יותר (שזה קצת פרדוקסלי, כי עצם המחשבה שאני צריכה לצאת להתאמן יוצרת לי מועקה), אבל בגלל היתרונות הכל כך ענקיים, זה לא משהו שאני מוכנה לוותר עליו. המועקה הזאת היא שום דבר לעומת התחושה שאימון יוצר.

בכל מקרה, אחרי תקופה שפחות התאמנתי, החלטתי להירשם לחדר כושר, כדי לחייב את עצמי לעשות, לא לתרץ. משתדלת כמעט כל יום להגיע לחדר כושר ולעשות אימון. מה ששמתי לב זה שכל יום אני מתחילה לעשות עם עצמי במוח סוג של משא ומתן למה כן ללכת ולמה לא ללכת, ואז אני מתחילה לשים לי הסחות דעת כדי לדחות את ההחלטה ליותר מאוחר.

הקטע של הדחייה למאוחר יותר, זה משהו שכנראה עשיתי רוב החיים שלי, אבל לא באמת שמתי לב. היום שאני יותר במודעות, אני גם שמה לב לכל הדו שיח הזה שמתנהל לי בראש, ושמה לב שבמים שאני באמת קמה והולכת לחדר כושר, אלה ימים שקול מאוד אסרטיבי בתוכי מתעורר ואומר "יאללה, עכשיו שימי נעליים וצאי!" ממש כמו מאמן כושר שיושב לי על הוריד.

אז היום שמתחילים אצלי הדיונים בראש, אני שמה לב אליהם ולא נותנת להם להימשך לאורך כל היום, אני שמה לעצמי דדליין של שעה מסויימת שעד השעה הזאת מתקבלת החלטה וזה עוזר לי לעשות את הבחירה הנכונה עבורי כמעט בכל יום, שזה כמובן ללכת לעשות אימון.

דבר נוסף ששמתי לב, זה שזה עזר לי לפתוח עם עצמי שיח מודע של האם נכון לי חדר כושר? אולי יש סוגי אימונים אחרים שיהיה לי יותר כיף לעשות.  ואכן, אחרי כמה שבועות שבועות קיבלתי החלטה שהרבה יותר נחמד לי לעשות אימונים בבית, מול היוטיוב, כך שיש לי גם כל יום אימון שונה לגמרי (חייבת גיוון כדי לשמור על עניין ולא להשתעמם) וגם זה חוסך לי שלב שפחות אהבתי לעשות שהוא להתארגן ולצאת החוצה בקור כדי להגיע לחדר כושר.

כשאני בבית, אני יכולה להתאמן עם מה שנוח לי, בלי צורך באיפור והתארגנויות שבאופן אישי יש לי צורך לעשות לפני כל יציאה מהבית.

אז עדיין אני לא בצפייה גדולה לחלק ביום של הכושר, אבל כן גרמתי לו להיות יותר נכון לי ויותר בר ביצוע, כי בעזרת זה שהייתי בקשב פנימי ולא ניסיתי "ליישר" את עצמי לאיך שדברים "צריכים" להיות, או איך "שמצופה" ממני, אלא שאלתי את עצמי מה יותר נכון עבורי, בלי להיות במקום של ביקורת עצמית, אלא ממקום יותר אוהב, קיבלתי החלטה שיותר נכונה עבורי כרגע וזה מה שאני עושה.

מה שניסיתי להגיד בכל הדוגמה הזאת, זה שמתי שאתם קולטים בחייכם שאתם מנסים לברוח כל הזמן ממשהו מסויים שכן חשוב לכם לא לברוח ממנו, תשאלו את עצמכם איך כן יהיה לכם יותר נכון להגיע לזה? אולי לחלק אותו למנות קטנות יותר? אולי לשנות את האווירה ובמקום לעבוד מהבית, לעבוד בבית קפה? אולי הדבר שמכניס המון תסכול ועצב לחיים דורש עזרה חיצונית במקום להשתיק אותו עם אוכל?

 

בשורה התחתונה

לחיות במודעות זה משהו שדורש כנות והכרה עצמית עם ידיעה שדברים גם יכולים להשתנות. יכול להיות שמשהו שהיה נכון לכם בעבר, היום כבר לא ממש נכון לכם. החיים משתנים, וכמו הטבע שכל הזמן נמצא בתנועה ושינוי, כך גם אתם ולכן חשוב לשמור על קשב פנימי.

 

זה ככה גירוד עדין על פני השטח בעניין רמות המודעות. זה עולם גדול ובלתי נגמר בעיניי.

המטרה שלי היא לעודד אתכם לשים יותר לב ביום יום שלכם לפעולות ולמחשבות שלכם. לעזור לכם לשים לב לאוטומטים, ולהתחיל לשאול את עצמכם האם זה משהו שמשרת אתכם ואתם מעוניינים להמשיך בו? או האם יש פה משהו שאתם רוצים לשנות? ולפתוח לעצמכם את האופציה לעשות בחירות ממקום הרבה יותר מודע.

אהבתם? מוזמנים לשתף!

עדיין לא קיבלתם את השיעור "בריאות בכמה צעדים פשוטים"?

יכול לעניין אותך גם…

לפני קצת יותר מחודש היה יום היסטרי, הפלאפון לא הפסיק לצלצל. אף אחד לא לחוץ עד כדי כך לדבר איתי אף פעם. הבשורה הקשה הגיעה
סטיביה כתחליף לסוכר שכיון ידוע עד כמה הוא יכול להיות הרסני לבריאות. פוסט מקיף על סטיביה, האם בריאה, מה כדאי לדעת ואיפה גם ניתן להשיג…
אנדומיטריוזיס פוגעת ב 10-15% מהנשים בגיל הפוריות. מדובר במצב שבו תאים השייכים לרחם נודדים לכל מיני איברים אחרים בגוף.
רוצות לדעת מה הסוד שלי לעור פנים בריא וקורן? אני יודעת שיש כמה נשים בקהל ששאלו אותי יותר מפעם מה אני עושה, ולמה שרק הן…
דילוג לתוכן