היי!

ברוכים הבאים, אני אורית.

נעים מאוד!

השאלה הראשונה או השניה שבדרך כלל שואלים היא: "מה את עושה?"

אז אני יזמית, נטורופתית, ותלמידה של החיים. 

למרות שחשוב לזכור שאדם הוא לא ה"כותרות" והשיוכים שאנחנו כחברה מרגישים צורך בהן, אלא אנחנו הרבה יותר מהמקצוע או העיסוק שבחרנו לעצמנו.

עד לפני כמה שנים האשמתי את המשקל העודף ככזה שפוגע בביטחון העצמי, בבריאות, בערך העצמי ובכל דבר שלא מסתדר בחיים.

מאז גדלתי, התבגרתי ונפלו כמה אסימונים.

ההבנה הגדולה הייתה שעודף משקל, זה סך הכל תסמין.

תסמין להמון דברים. בעיות רגשיות. עניינים פנימיים לא פתורים. דרך להתגונן מהעולם. 

וזה גם תסמין להרגלים לא נכונים שמאוד קשה לשנות אחרי שחיים אותם שנים.

האמת היא שעודף משקל זה בכלל לא ה"נושא" העיקרי ואפילו לא הבריאות, כפי שרוב העולם מגדיר בריאות (אדם ללא מחלה/ות).

מה שהבנתי בשנים האחרונות הוא שהמיקוד צריך להיות דווקא על המודעות שלנו. מודעות עצמית ומודעות בכלל. לבחור לעשות דברים מתוך מקום מודע, ולא מתוך אוטומטים ובמקביל, להיות במודעות לגבי מה שבאמת חשוב לדעת, כך שהפוקוס והאנרגיה יהיו מושקעים במקומות הנכונים.

והיום, המילה "פוקוס" היא לא ממש לא מובן מאליו. לא סתם כולם הפכו להיות מופרעי קשב. 

זה עידן שבו המלחמה על תשומת הלב שלנו והזמן שלנו מתגברת כל הזמן.
זאת תקופה שקל מאוד ללכת בה לאיבוד וזאת תקופה שעם כמה שיש הרבה מכל דבר, וכל כך הרבה אופציות נפתחות, יותר ויותר אנשים מוצאים את עצמם מדוכאים ועם כל הלימוד והידע, לא ממש מצליחים לשפר את חייהם.

המושג "לחיות במודעות" נולד מתוך הצורך שלי להכניס יותר מודעת לחיי.

בהתחלה מתוך מקום של להטיל ספק בדרך בה בחרתי, באיך שאני רואה את עצמי וכל מה שהאמנתי לגבי עצמי. השאיפה למצויינות, לצורך להרגיש "מוצלחת", ולקבל אישורים מהסביבה שאני מכירה וגם זאת שלא. 

הצורך שלי בתשובות לגבי עצמי ולגבי החיים בכלל גרם לי לעצור רגע ולעשות פסק זמן מהכל.

חיפשתי תשובות להמון שאלות שעלו לי, כמו: למה הכל הולך לי כל כך קשה בחיים? למה כל דבר שאני עושה ובטוחה בהתחלה שזה הדבר שאני אמורה לעשות, מהר מאוד מרגיש בבטן שלא? מה הקטע שלא בא לי לראות אנשים? למה אני מוצאת את עצמי בוכה לא מעט? אולי אני בדיכאון? אבל למה? אין לי זכות בכלל להרגיש ככה, עם כל מה שאני יודעת? וכל האנשים הנפלאים שמקיפים אותי…והשאלות האלו לא נגמרו.

אז עצרתי. חיפשתי תשובות.

זה גרם לי להיפתח לעולם האסטרולוגיה והנומרולוגיה שמצאתי את עצמי מעמיקה בהם יותר ויותר. דרך המפות האסטרולוגיות והנומרולוגיות גיליתי כוחות שקיימים בתוכי, אך פחדתי לתת להם מקום בחיי.

דרך המפות גיליתי גם דברים שהסבירו לי את החלקים שמקשים עלי בחיים. כמובן שידיעה לא מעלימה אותם, זה חלק ממני וחלק מהשיעורים שעלי לעבור, אך עכשיו עם הידיעה, אני עושה בחירות בהתאם, מתוך מודעות.

השאיפה הזאת להיות מושלמים כל הזמן. לעמוד בסטנדרטים והציפיות של החברה, ושל עצמנו (שלפעמים הסטנדרטים האלו יכולים להיות אפילו הרבה יותר גבוהים), יוצרים המון לחץ. 

"הסוד" והתקופה המיוחדת שבה אנחנו חיים שמלמדת אותנו שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו בעזרת כוח המחשבה, יכולה אפילו עוד יותר לתסכל כאשר מודעים לזה, אבל בפועל לא ממש מצליחים לחיות ככה.

לחיות במודעות  זאת לא עוד כותרת, אלא דרך חיים שסיגלתי לעצמי וכוללת בתוכה את כל מה שחשוב באמת: בריאות (פיזית ומנטלית), פקיחת עיניים בנושאים חשובים, כלים להכיר את עצמנו יותר טוב, אהבה עצמית (בחירה בה כל יום מחדש, שוב ושוב ושוב ע"י פעולות שמראות את זה), התנהלות נכונה ע"י פוקוס בדברים החשובים והורדת הווליום במה שלא.

נשמע מורכב? אולי רק בהתחלה, כי זה לא תואם כל כך את המציאות הנוכחית. זה משהו שבעיניי ילך ויתעצם יותר ויותר. 

יש משהו מאוד משחרר בבחירה הזאת לחיות ביותר מודעות. לעשות מה שנכון וטוב לכם, לשים את הפוקוס במקומות הנכונים, להכיר את החוזקות, ולעשות בחירות מתוך מקום שמעריך ומכבד את הגוף הזה שאתם חיים בו ואת האפשרות הזאת להיות בחיים (לא מובן מאליו). להחליש את הרעש שיוצרת ההצפה ולהתמקד במה שיכול לקדם אתכם.

לחיות במודעות זאת בחירה.

ולא, זה לא מושלם בכלל. אין דבר כזה להיות כל הזמן באנרגיות שיא ומצב רוח שיא. אנחנו בני אדם. לא מכונות ולא רובוטים.

מה שכן בשליטה שלנו זאת היכולת לבחור. לבחור להיות אתם עצמכם ממקום כנה, אמיתי וגם מאוד אמיץ, וזאת לא החלטה קלה בכלל.

להודות בדברים שאנשים סביבכם אולי לא יאהבו לשמוע, או דברים שיכולים לגרום לכם להראות פחות טוב, זה מאתגר, אבל גם מאוד משחרר.

המסע שלי התחיל מעודף משקל, שנאה וחוסר קבלה עצמית. הוא התחיל מתוך זה שהייתי שונה, מופנמת, ביישנית, "מוזרה".

הנה הסיפור שלי:

"הגוף שלך יתפורר", זה משפט שאמרה לי קוסמטיקאית שהלכתי אליה לפני המון שנים. המשפט הזה מהדהד לי בראש בזמן שאני כותבת לכם את המילים האלו. 

איזה מן משפט נורא זה להגיד לילדה?

אתם מבינים, בסביבות גיל 4-5 הפסקתי לאכול ירקות ופירות, ביום אחד. אני לא זוכרת את היום הזה, אני לא זוכרת משהו מיוחד שקרה לפניו או אחריו, אני רק זוכרת שגדלתי להיות אישה שעד היום לא ממש מצליחה לאכול פירות וירקות, לפחות לא בצורה הנורמלית שלהם.
לפני אותו יום, אהבתי את כל הסוגים של הפירות וירקות, אבל אחרי אותו יום שהפסקתי, כל מפגש עם פרי או ירק (חוץ מתפוח עץ) יצר לי דחייה ברמה של רצון להקיא מהם.
בזמנו לא ממש הייתי מודעת לנושא הבריאותי וגם אמא שלי לא. עדיין לא היה אינטרנט ופייסבוק שהביא לנו לתוך הפנים את כל המידע שחשוב שנדע. פשוט אכלנו מה שאהבנו לאכול.
בבוקר הייתי שותה תה עם 2 כפיות סוכר, בבית ספר אכלתי סנדוויץ' מלחם לבן עם גבינה צהובה, כשהייתי מגיעה הביתה הייתי אוכלת צלחת גדולה מאוד של פסטה לבנה עם גבינה לבנה או גבינה צהובה, כמובן שלא הייתי מוותרת על במבה ושוקולדים שהייתי אוכלת בכיף שלי עד ארוחת ערב ולא לשכוח שגם קערת דגני בוקר גדושה (למרות שאף פעם לא אכלתי אותם בבוקר) ובערב, חגיגה! יש מרק עדשים עם מלא מלא שקדי מרק, או גבינה לבנה, חביתה, בגט וגבינה צהובה ולקינוח, מעדני חלב שכ"כ אהבתי לאכול.
זה פחות או יותר מה שהייתי אוכלת כל הילדות שלי.
התחלתי להשמין וחשבתי שעצירות זה דבר נורמלי, כי לא זכרתי מצב שונה.
באיזה יום, אמא שלי החליטה לקחת אותי לדיאטנית, כי המשקל המשיך לעלות.
התהליך עם הדיאטנית לא החזיק לאורך זמן, המזון הדיאטטי והמוקצב שקיבלתי ממנה לא ממש זרם לי.
לחם קל בלי טעם. מעדן דיאט שוקולד עם טעם לוואי והיה אסור לי המון דברים…ומה שהיה מותר, היה מוקצב מאוד. זה פשוט היה "מחיר" גבוה מידי שבגיל 10 לא הסכמתי לשלם והיום בדיעבד גם הבנתי בהמשך כשהעמקתי יותר בתחום הבריאות וגם עולם הדיאטות, שזאת ממש לא הדרך, כי הפוקוס שלנו תמיד צריך להיות בבריאות ולא בהרזיה, הרזיה היא בונוס שמגיע בעקבות תזונה נכונה ובריאה ומזון דיאטתי ממש לא נכנס לקטגוריה של מזון בריא, אלא בדיוק להפך.
אבל מה שכן השתנה אצלי באותה תקופה והחזיק לאורך זמן, זאת רמת המודעות שלי לאיך שאני נראית. ובהתחלה דווקא מהכיוון השלילי.
הפריע לי איך שאני נראית. הרגשתי שמנה, נראתי שמנה, שנאתי את הגוף שלי.
שנאתי את זה שאני לא נראית דקיקה כמו כל ה"מקובלות" בכיתה שלי וכל הכוכבות שהיו בערוץ הילדים.
אז נכון, המסע שלי לחיים בריאים התחיל ממקום חיצוני ולא חיובי במיוחד.
התחלתי להתעניין בעולם הדיאטות, וניסיתי על עצמי כל מיני דברים שונים ומשונים כמתבגרת.
כשהאינטרנט נכנס לחיי, החיפוש נעשה יותר קל.
מרוב ששמעתי מאנשים שאני בחיים לא אוכל להיות בריאה כי אין לי בתפריט פירות וירקות, התחיל להיות בי הצורך להוכיח לכולם שהם טועים. יש לי מן קטע כזה באופי שאני שונאת שאומרים לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות ולהיות, מה שהוביל אותי להתחיל לחקור גם את עולם הבריאות, ולהבין שדיאטה צריכה לעבוד עם הגוף ולא נגדו.
קראתי המון על הנושא וגיליתי את עולם הבריאות והוא ריתק אותי.
הבנתי שכל מה שאני אוכלת, חייב להשתנות.
שאני חייבת להשתנות, אבל לא ממקום חיצוני, אלא פנימי והשינוי הפנימי יוביל בסופו של דבר לשינוי חיצוני.
חיפשתי תשובות להמון שאלות שהתחילו לעלות ככל שלמדתי יותר ויותר.
התחלתי לחפש אנשי מקצוע (בזמנו דיאטניות) שיעזרו לי להרכיב את החלקים החסרים שיתאימו לי, עם התזונה המאתגרת שלי.
לצערי חלק מהדיאטניות האלה סגרו לי את הדלת כשהבינו שאני לא אוכלת פירות וירקות והציבו לי את זה כתנאי.
החלטתי שאני אהיה זאת שעוזרת לעצמי.
המשכתי לקרוא ולהכיר את עולם התזונה והבריאות וגיליתי שתזונה יודעת גם לרפא כל מיני מצבי חולי ובעיות בריאותיות.
באיזה שלב הלכתי לנטורופתית ודרכה הבנתי שיש ממש מקצוע שעוסק בכל מה שאני חוקרת. גם אצלה לצערי היה שלב שהבנתי שכמו רוב אנשי המקצוע, אני נופלת בין הכסאות, כי קיבלתי תזונה מסוימת ממנה, שלא הייתה מותאמת לי באופן אישי, אלא מותאמת לאדם נורמלי שאוכל הכל.
התגובה השלילית של הגוף שלי לתזונה הזאת הופיעה כעבור 3-4 חודשים עם נשירה מאסיבית ועייפות גדולה.
השלב הבא שלי היה ברור.
החלטתי להירשם ללימודי נטורופתיה ולעשות מזה ממש מקצוע, כדי לקבל כלים של אנשי מקצוע ואת כל הידע שחסר לי.
רציתי לדעת לעזור לעצמי וגם לכל מי שצריך את העזרה הזאת כדי לשנות את החיים שלו.
אז היום, אני יודעת שיש המון המון אופציות, כי ברגע שמבינים איך עולם הבריאות והתזונה פועל, מי השחקנים הראשיים, מה האופציות האפשריות, אפשר "לתפור" את הבגד המדויק למידות של אותו אדם.
וזה בדיוק מה שאני עושה, עוזרת לאנשים לגלות את העולם המופלא הזה של בריאות, לרפא את עצמם. לפתח מודעות לעולם התזונה והכוח שלו ולתפור את הבגד האישי הזה.
היום אני יודעת שכל אדם יכול לרפא את הגוף שלו ולחזק את הנפש, כי כמו שאומרים, נפש בריאה בגוף בריא, וזה הרבה הרבה יותר מקלישאה.